יעקב ואח' נ' משרד מע"מ ואח'

פסק דין

המרצת פתיחה בה נתבקש בית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי הקובע כי אין נפקות לעיקולים אשר הוטלו ע"י המשיבים על חלקו הרשום של יעקב ירון (להלן: "המשיב 6") בדירת המגורים המצויה בשד' לכיש 69/23 והידועה כחלקה 59 גוש 3034 בקרית גת (להלן:"הנכס" או "הדירה") וכי הזכויות בנכס בשלמותו מוקנות למבקשים בהתאם לצו ירושת אמם המנוחה (להלן: "המנוחה") מיום 12.11.09 (להלן: "צו הירושה") ומשכך יש לרושמן על שמם בלשכת רשם המקרקעין בבאר שבע.

רקע והמחלוקות בין הצדדים:

המבקשים הינם ילדיהם של המנוחה והמשיב 6. הזכויות בנכס רשומות אצל מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המנהל") והחברה המשכנת (משיבים 7 ו-8 בהתאמה) על שם המנוחה והמשיב 6 בחלקים שווים.

ביום 20.5.97 נחתם הסכם גירושין (להלן:"ההסכם" או "הסכם הגירושין") בין המשיב 6 לבין המנוחה וקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית הדין הרבני ביום 26.5.97. במסגרת ההסכם נקבעה גם חלוקת הרכוש בין הצדדים ובין היתר מעמדו של הנכס. במסגרת סעיפים 27 ו- 37 להסכם, נקבעו שלוש חלופות. הראשונה, רכישת דירה חליפית על שם המנוחה ששוויה 150,000$ לפחות, בת ארבעה חדרים וזאת "עד למועד מתן וקבלת הגט שיחול תוך חצי שנה מיום חתימת הסכם זה". השנייה, ככל שהדירה לא תתאים למנוחה, ישלם לה המשיב 6 סכום זה, היינו 150,000$, וזאת "תוך 7 ימים ממועד הודעת האישה בכתב כי הדירה המוצעת אינה מתאימה לה.". השלישית (הנזכרת בס' 37 להסכם), אם לא ירכוש המשיב 6 דירה או לחלופין לא ישלם את שוויה, הרי שהדירה הנוכחית תעבור לבעלות המנוחה.

ביום 23.7.97 הוטל עיקול על ידי בית הדין הרבני על הנכס וזאת בהתאם לסעיף 30 להסכם. צו העיקול אסר על שני הצדדים להסכם "למכור למשכן לשעבד להשכיר או להעביר לאחר עד להוראה אחרת מביה"ד". צו העיקול לא נרשם במנהל. לטענת המבקשים (סעיף 11 להמרצה המתוקנת), הטעם לכך היה שהצו נשלח בפקס ולא הוגש מסמך מקורי למנהל.

לטובת המשיבים בתיק זה נרשמו עיקולים על הנכס בגין חובות של המשיב 6. המשיבים הינם כדלקמן: משיב 1 הינו משרד מע"מ, אשר לטובתו נרשם עיקול ביום 1.5.07; משיב 2 הינו פקיד שומה אשקלון, אשר לטובתו נרשם עיקול ביום 25.1.06; משיב 3 הינו נושה של המשיב 6 אשר ביום 11.8.98 נרשם עיקול לטובתו על חלקו של המשיב 6 בנכס; משיב 4 הינו הכונס הרשמי אשר מונה כנאמן על נכסי המשיב 6 במסגרת הליך כינוס נכסים. צו כינוס נכסים התקבל במנהל ביום 13.7.99; לטענת המבקשים, המשיב 4 שלח הודעה כי תיק הכינוס בוטל, אולם היות שרישום הצו לא נמחק משיב זה הוא צד להליך. משיבה 5 הינה נושה של המשיב 6 בגין מזונות ילד אותם חב לה המשיב 6 ובגינם נרשם לטובתה עיקול ביום 13.6.11. המשיבים 7, 8, ו-9 הינם מנהל מקרקעי ישראל, נווה שוסטר - החברה המשכנת ולשכת רישום מקרקעין, בהתאמה.

המבקשים טוענים כי עצם קיומם של העיקולים נגלה להם ביום בו ביקשו לרשום את הנכס על שמם בהתאם לצו הירושה. לטענתם, כל העיקולים נרשמו לאחר חתימת הסכם הגירושין ועל כן זכותם כיורשים גוברת על עיקולים אלה. עוד טוענים המבקשים כי לאמם המנוחה לא היה כל קשר לחובותיו של אביהם (המשיב 6) וכל העיקולים הרשומים בנכס הם על שמו בלבד.

לטענת המבקשים, בהתאם להסכם, הייתה למנוחה "זכות שביושר" להעברת זכויות המשיב 6 בנכס על שמה, משלא התקיימו שתי החלופות הראשונות בהסכם לעניין הנכס וזכות זו עברה אליהם בהתאם לצו הירושה. המבקשים טוענים כי אין בהימנעותה של המנוחה מרישום הנכס על שמה ו/או רישום הערת אזהרה על הנכס כדי לשלול את עדיפותה על פני המעקלים. זכותם של המבקשים הינה זכות אובליגטורית העדיפה על זכויותיהם של המשיבים.

מוסיפים המבקשים וטוענים כי העיקול של המשיבים אינו יוצר זכות מהותית, אלא משמש כלי למימושה. העיקול המוטל על הנכס אינו יכול "לתפוס" יותר ממה שיש לחייב ומשזכותו הרשומה של המשיב 6 בנכס כפופה להסכם הגירושין, הרי שלא ניתן היה לעקלה לטובת חובות של המשיב 6.

לעניין מאזן הנזקים ומדיניות משפטית ראויה, טוענים המבקשים כי נזקם באי קבלת הסעדים ההצהרתיים גדול יותר משל המשיבים, שכן יש להם אינטרס בנכס עצמו, זו קורת הגג היחידה בה חיו מאז לידתם, ואילו למשיבים אין אינטרס מסוים בנכס אלא בגביית חובותיו של המשיב 6.

המשיבים 7,2,1 ו-9 (להלן:"המדינה") בתשובתם הותירו את ההחלטה בהמרצה זו לשיקול דעת בית המשפט. יחד עם זאת הביעו תהיה לעניין המשך המגורים מעת לעת של המשיב 6 בנכס ולאיחור בהגשת בקשה זו, שכן חלפו למעלה מ-15 שנים מחתימת הסכם הגירושין וטרם הועברו הזכויות בנכס. לטענת המדינה, איחור זה יצר הסתמכות ומצג באשר למצב הזכויות בנכס. המשיבים 4 ו – 8 לא השיבו להמרצה.

משיבים 3 ו-5 טוענים כי יש לדחות את המרצת הפתיחה מטעמים רבים אותם פירטו בתשובותיהם להמרצה ובתצהירי העדות הראשית שהגישו. ראשית טוענים משיבים אלה להעדר סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בתובענה שעניינה זכות בעלות במקרקעין. שנית טוענים משיבים אלו כי חלה התיישנות על תביעתם של המבקשים שכן הסכם הגירושין נחתם בשנת 1997 ומכאן שזכות המנוחה במקרקעין ככל שהייתה כזו, התיישנה. עוד טוענים משיבים אלה, כי הסכם הגירושין בין המנוחה למשיב 6 היה הסכם למראית עין, בדרך זו יכול היה המשיב 6 להמשיך לנהל את חייו מבלי שנושיו יוכלו להיפרע מנכסיו לכיסוי חובותיו ובנוסף טוענים להיעדר עילה מקום שהמבקשים לא הוכיחו זכותה של המנוחה בדירה משלא הוכיחו כי לא התקיימה אף אחת מן החלופות האחרות בהסכם הגירושין הקודמות לזכות בנכס עצמו.

אבחן אם כן את השאלות שבמחלוקת שעיקרן: סמכות עניינית; התיישנות ושיהוי; הסכם למראית עין; מהות הזכות של המנוחה ומעמדה מול העיקולים של המשיבים.

סמכות עניינית

אתייחס תחילה לטענת הסמכות העניינית, על אף שהן אצל המשיב 3 והן אצל המשיבה 5, היא אינה נטענת כטענה ראשונה (טענות התיישנות והעדר עילה קודמות לה), באשר ככל שבית משפט זה נעדר סמכות עניינית, אין מקום להכריע בשאלות הנוספות המתעוררות במסגרת הליך זה. יחד עם זאת אציין כי עצם מיקום טענה זו בסדר הטענות של המשיבים, מעיד כי אף הם מטילים ספק בטענתם זו שלהם.

המשיב 3 טוען טענתו בעניין הסמכות העניינית, רק למקרה שבית המשפט יקבע כי הסעד המבוקש על ידי המבקשים הוא סעד במקרקעין ומדגיש כי בעיניו זה אינו המצב. המשיבה 5 הפנתה לסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"). לטענת המשיבה 5, על מנת שבקשת המבקשים תתקבל, עליהם להוכיח כי הרישום במנהל אינו משקף את מצב הדברים האמיתי וכי הרישום צריך להשתנות. לטענתה "ממבט זה נראה כי סמכות שיורית זו נתונה לבית המשפט המחוזי ובימ"ש זה נעדר סמכות עניינית". כאמור לעיל, מדובר בטענה הנטענת בלשון רפה למדי.

המבקשים טוענים במישור הדיוני, כי טענה זו של המשיבים היה עליהם לטעון כטענה מקדמית ולא לאפשר קיום הדיון עד שמיעת הראיות מבלי לברר סוגיה זו, ועל כן לטענת המבקשים מדובר בטענה הנטענת שלא בתום לב. עוד טוענים המבקשים כי המשיבים טוענים מחד גיסא להתיישנות ההמרצה ובהקשר זה מתייחסים להתיישנות של שבע שנים ומאידך גיסא כי מדובר בהמרצה שעניינה זכויות במקרקעין, אולם אז היה עליהם להתייחס להתיישנות של מקרקעין, היינו 25 שנה ועל כן לטענת המבקשים מושתקים המשיבים מלטעון טענתם לעניין הסמכות העניינית.

לגופו של עניין טוענים המבקשים כי מדובר בתביעה שהסעד בה הוא ביטול עיקולים וסעד זה מצוי בתחום סמכותו העניינית של בית משפט זה ועל כן יש לדחות טענה זו לגופה. אבחן תחילה את הטענה המהותית בנוגע לסמכות העניינית, שכן אם אדחה אותה, לא יהיה מקום לדון בשאלת תום הלב וההשתק, אשר ממילא יתייתרו.

סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט קובע ככי בסמכות בית משפט השלום: